לימים, לאחר סיום הקמת המלון העלתה המבקשת חשד כלפי המשיב, לפיו נהג שלא כשורה ודיווח דיווח כוזב ביחס להצעת חב' בי.א.פ. למיכרז. המבקשת תבעה את המשיב ואת אותה חברה, בעילה של הפרת חובת אמון בניהול מיכרז. המשיב הכחיש את טענות המבקשת והגיש תביעה שכנגד, בה ביקש לחייב אותה ונושאי תפקידים בה, בפיצויים בגין הוצאת לשון הרע. הצדדים הסכימו להעביר את המחלוקת לבוררות בפני הבורר חיים שפירא. פסק הבורר דחה את תביעת המבקשת לפיצוי כספי. נקבע, כי טענותיה כלפי המשיב משוללות יסוד. תביעתו הנגדית נתקבלה כנגד המבקשת ונדחתה כלפי נושאי התפקידים בה. המבקשת חוייבה לשלם למשיב פיצויים בסך 250,000 ש' ולפרסם התנצלות על האשמות חסרות יסוד שייחסה למשיב - התנצלות שאכן פורסמה.

פסק הבורר התבסס בעיקרו על עדותו של נושא תפקיד בכיר בחברה המבקשת, שאמר דברים על המשיב המגיעים כדי לשון הרע.

בתגובה, טענה המבקשת, כי הבורר חרג מסמכותו, בניגוד לסעיף 24(3) לחוק הבוררות, לאחר שביסס את פסיקתו על עילת לשון הרע שלא נטענה בכתבי התביעה; וכי לא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות, בניגוד לסעיף 24(4) לחוק הבוררות. הטענות נדחו, הן ע"י ביהמ"ש המחוזי והן ע"י ביהמ"ש העליון, מפי השופטת אילה פרוקצ'יה.

השופטת קבעה, כי ככלל, אין בית משפט זה נוטה ליתן רשות עירעור בעניין של בוררות המגיע לפניו בגילגול שלישי, לאחר שהוכרע על ידי הבורר ועבר את מבחן הביקורת של ערכאת בית המשפט המחוזי. וזאת, אלא אם כן מדובר בעניין הכרוך בחשיבות ציבורית מיוחדת, או בנושא בעל משמעות כללית החורג מגדר עניינם של הצדדים להתדיינות.

מקרה זה אינו נופל בגדר אחד הענינים האמורים ולפיכך די היה בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה. שנית, גם לגופם של דברים אין בטיעוני המבקשת ממש.

הלכה היא, כי יש לפרש סמכותו של בורר באורח מרחיב ולצמצם את התערבות בית המשפט בהכרעות הבורר. במקרה של ספק, יש לפרש את סמכות הבורר בהרחבה. והתוצאה: יש להותיר את קביעות הפסק בעניין, משהוכח כי הוצא שם רע על המשיב בידי נושא תפקיד בחברה, באופן שיש בו כדי להטיל עליה אחריות לכך.

תשובה דומה ניתנה ע"י השופטת אילה פרוקצ'יה בסיכסוך (רע"א 4782/00 מוחמד נ' מוניר) בין שני גיסים, אשר קשרו הסכמים ביניהם להקמת תחנת דלק על קרקע בכפר ירכא - שלמבקש זכויות קנין בה.

בין השניים הוסכם, כי תחנת הדלק תהא בבעלות משותפת ושווה בין שניהם וכי המבקש יעביר למשיב מחצית מזכויותיו במקרקעין, כדי שהשותפות תשתרע גם על המקרקעין עליהם תיבנה התחנה.

כן נחתם הסכם בין השניים לבין חב' סונול ישראל בע"מ, בו התחייבו להחכיר לה את המקרקעין לתקופה של 25 שנה ולבנות עליהם תחנת דלק. סונול, מצידה, התחייבה להשקיע בבניית התחנה סכומי כסף נכבדים.

לאחר בנייתה של תחנת הדלק, סירב המבקש לרשום שיעבוד לטובת סונול ולהעביר את מחצית הזכויות במקרקעין על שם המשיב. לטענתו, הפר המשיב התחייבות חוזית כלפיו, לפיה ישא בעלות הקמת תחנת הדלק, מאחר שסונול השתתפה במימון עלות ההקמה.

בתגובה, סירבה סונול למסור לבעלי הדין את הפעלת התחנה וחתמה הסכם נוסף עם השניים, לפיו תופעל זו תוך הפחתת העמלות שנקבעו בהסכם המקורי.

בעלי הדין הגישו לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעות הדדיות. במסגרתן הסכימו אלה להעביר את הסיכסוך לבוררות. בפסק דינו, קבע הבורר, כי אין בסיס לטענה, לפיה הפר המשיב את ההסכמים עם המבקש וכי המבקש הוא אשר הפר אותם, שכן לא העביר את הזכויות במקרקעין למשיב וסירב לשעבדם לטובת סונול.

על כן, קבע הבורר, זכאי המשיב להירשם כבעלים על הזכויות במקרקעין והמבקש חוייב לפעול לרישום משכנתא על הקרקע לטובת סונול. כן חוייב המבקש לפצות את המשיב בסך 100,000 ש', בתוספת שכר טירחה.

המבקש פנה לביטול פסק הבורר במספר עילות, ביניהן: הבורר לא קיים את חובתו לפסוק על פי הדין המהותי בניגוד לסעיף 24(7) לחוק הבוררות; הבורר נמנע מלהכריע בענין שהובא להכרעתו בניגוד לסעיף 24(5) לחוק הבוררות; הפסק התבסס על מירמה והטעייה מצד המשיב בניגוד לסעיף 24(10) לחוק.

גם במקרה זה נדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררות, הן ע"י ביהמ"ש המחוזי והן ע"י ביהמ"ש העליון. בנוסף לנימוקים שנזכרו בפסה"ד בראשון, קבעה השופטת פרוקצ'יה, כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי המבקש, למעשה, ביקש לערער על תוצאות פסק הבורר שנתקבל נגדו, וניסה להלביש את עמדתו זו במחלצות של עילות תקיפה על פסק בורר.